שרגא פייבל כגן

מביאליסטוק (פולין) לקרית ביאליסטוק (יהוד).

מידי שנה בשנה מאז שעליתי לקרקע ב"קרית ביאליסטוק" ביהוד הקפדתי

להיות חלק פעיל בזיכרון השואה .

מידי שנה בחודש אוגוסט מתקיים טכס זיכרון בקרית ביאליסטוק שביהוד,

בנוכחות שורדי קהילת ביאליסטוק והסביבה ואורחים נכבדים, שמתקבצים מכל

קצות הארץ להיפגש לזכור ולא לשכוח.

בחודש אוגוסט 1943 החל חיסול גטו ביאליסטוק, החיסול נמשך כשלושה

שבועות. בגטו פרץ מרד בהנהגתו של מרדכי טננבאום ,אולם סופו של המרד

ברצח של כ 40,000 יהודים וחיסולה של קהילת ביאליסטוק.

בטכס הזיכרון אני נוטל חלק פעיל בארגונו וגם ביום הטכס נושא דברים לזכר

הנספים ולזכר מאורעות הזוועה שהתרחשו במהלך המלחמה וכן מספר את

סיפורי האישי.

מפי אבא שמעתי את סיפורו:

משפחתנו מנתה 11 נפשות לפני פרוץ המלחמה.

התגוררנו בעיירה "קנישין", ניהלנו חיי משפחה וקהילה, תוך שמירה על אורח

חיים ציוני-דתי.

המשפחה התפרנסה מטחנת קמח שהייתה ברשותה, וכן הייתה בבעלותה

מאפייה שסיפקה לחמים, ואף מצות לפסח לקהילה היהודית.

במהלך שנות המלחמה ניצלתי עשרות רבות של פעמים ממוות, תוך שאני

עובר ממקום מסתור אחד לשני מהיער למכרים פולנים

שמוכנים להסתיר אותי תמורת כסף שהיה באמתחתי למספר שעות עד ימים.

ברחתי מגטו ביאליסטוק ולא חזרתי אליו. רובם נרצחו במרד גטו ביאליסטוק

ואחרים הועברו לטרבלינקה.

סבלתי קור, סבלתי רעב, סבלתי צמא, סבלתי כאב, סבלתי פחד, סבלתי געגוע,

סבלתי חרפה, איבדתי צלם אנוש.

אבי משה נרצח , מקום קבורתו לא ידעתי מעולם.

אחותי אהובה "לופקע" נשלחה למחנה השמדה "טרבלינקה" ושם נרצחה.

המלחמה בעיצומה פולין בוערת והמצב מסוכן, אני מסתתר ביערות ענקיים

שסביב ביאליסטוק, חופר בורות ומחילות וחובר לפרטיזנים, קבוצות קטנות

מתארגנות יהודים רוסים ופולנים לוחמים עם נשק דל במחתרת נגד הצורר

הנאצי. הפרטיזנים הסתתרו בין עצי היער בלב היער, היות וחיילי הגסטאפו

חששו להיכנס לעובי היער מחשש שהפרטיזנים ילכדו אותם.

ב 27.06.1941 הנאצים נכנסו לעיירה "קנישין" מקום מגורי מקום הולדתי

)כ 25 ק"מ מעיר המחוז ביאליסטוק( ומיד החלו במעשי הרצח שלהם.

עם כניסתם הטילו מורא ופחד וכצעד ראשון לכוונותיהם הרצחניות ביקשו

ששבעה יהודים בעלי השפעה ציבורית בעיירה יצאו מהבתים ויתכנסו במרכז

העיירה. הייתי ביניהם כששני חיילי גסטאפו שומרים עלינו עם רובים שלופים.

הם ציוו עלינו ללכת בעקבותיהם, אני כבר הבנתי שהסוף שלי קרב.

בדרך אחד מהקבוצה קשיש התקשה בהליכה והנאצי ביקש ממני שאביא

אופניים וארכיב אותו וכך עשיתי, הלכנו אחריהם.

לאחר שהלכנו כחצי שעה העמידו את כולנו מאחורי בנין ליד קיר ואמרו לנו

להסתובב עם הפנים לקיר.

בהבזק של רגע של חיים או מוות תוך כדי שאני אחרון בשורה התקרבתי לקיר

זרקתי את האופניים לרצפה, הסתובבתי והתחלתי לברוח לתוך היער הסמוך.

אחד מהשומרים החל לרוץ אחרי ולירות ללא הרף ואני בשארית כוחותי עד

שברגע מסוים הוא איבד אותי בין עצי היער וחזר למקום שעמדה החבורה. הם

היו שם כולם לא ברחו ,כל חיי לא הצלחתי לקלוט למה איש מהקבוצה לא ברח

על אף שרק אחד נשאר לשמור עליהם.

כשחזר השני מהמרדף אחרי העמידו את כולם לקיר וירו בהם למוות.

בקיץ 1944 ישבתי עם חבורה של פרטיזנים דיברנו ותיננו פעולות, ככל

הנראה מישהו הלשין עלינו ועל המקום בו אנחנו נמצאים.

קבוצה של חיילי גסטאפו נכנסו ללב היער יחד עם אוקראינים שהיו אף הם

אכזרים מאוד, החל ירי היה לכל עבר, כדור פגע בי וחדר דרך הסוודר

שלבשתי לתוך הכתף הימנית , התחלתי לדמם ולאבד דם הסוודר היה כולו

מוכתם בדם נפלתי ועשיתי עצמי כמת. הנאצי התקרב אלי בעט בי ואמר

לחבריו "ער איז טויט" , הוא מת והסתלקו מהמקום. כשהבחנתי ששקט מסביב

קמתי וצלעתי לאחד הבתים הסמוכים. דפקתי בדלת וביקשתי עזרה פולניה

פתחה פתח צר ולמזלי הכניסה אותי לביתה. הפולניה פחדה מחשש לחייה וחיי

ומשפחתה והחביאה אותי בחדר אחורי וחבשה לי את הפצע נתנה לי מעט אוכל

ומים וביקשה שאסתלק פן יגלו אותה וירצחו אותה .

יצאתי מביתה חזרה לתוך היער ולחפש מקום מסתור חדש.

נשבעתי שאת הסוודר אשמור כל חיי, הכנסתי אותו לתיק ומאז היה צמוד אלי.

עליתי לארץ ישראל ושמרתי אותו בארון הבגדים שלי כל חיי.

הסוודר נמסר כעבור שנים ל"יד ושם" בירושליים ושם מוצג לזכרון עד.

1945 המלחמה הסתיימה הנאצים ברחו והרוסים נכנסו

נשמנו לרווחה, הרוסים המושיעים הראשונים הודיעו לכל השורדים להתקבץ

בעיר "ביאליסטוק" נשים וגברים, הרגיעו אותנו ואמרו לנו שהם מגנים עלינו,

דאגו לנו לאוכל, נתנו לנו בגדים ושיכנו אותנו בדירות פנויות של יהודים שלא

שבו מהגיהנום.

מספר עצום של דירות היו ריקות מאדם בשל הרצח וההשמדה.

התחלתי לחפש משפחה חברים מכרים

בביאליסטוק של אחרי המלחמה , שרדו כ 1500 יהודים מתוך 200000 כולם

התקבצו בעיר "ביאליסטוק".

חששתי לחזור לעיירה "קנישין" כי שמעתי שעדיין יש אנטישמיות ופולנים

רוצחים יהודים. וכך גם יתר השורדים.

התחלתי לשקם את עצמי פיזית

ונפשית , הייתי טוב במשא ומתן

במסחר והתחלתי לסחור בקמח

ובמספוא. במקביל עסקתי בפעילות

ציונית דתית. הייתי אקטיבי מאוד

במפלגת "המזרחי" ופעיל ב "ועד

הקהילות הקדושות בפולין, קרן

היסוד בפולניה, קרן קיימת

לישראל הלשכה הפולנית ושלטון

הקהילה הקדושה בביאליסטוק

מכולם קיבלתי המלצות חמות על פעילותי למען שורדי השואה הכנה לקראת

עלייתנו ארצה.

בשנת 1946 כשנה מסיום המלחמה נישאתי, הכרתי את אשתי חיה ששרדה

יחד עם אחותה ואביה. אישה יפה טובת לב ונאה הייתה חיה לאחר היכרות של

מספר חודשים החלטנו להתחתן. גרנו בביאליסטוק ליד אביה זלמן ואחותה.

אביה זלמן שהיה דתי ושומר מצוות חיתן אותנו בטכס צנוע וקטן.

בביאליסטוק נולדו שני ילדינו משה בשנת 1947 ויעקב בשנת 1948 .

פעלנו להשיג אישורים לנו ולשארית הפליטה על מנת לעלות לארץ שהייתה

תחת מגבלות השלטון הבריטי. שמענו שהבריטים לא מאפשרים כניסת יהודים

לארץ ישראל ושולחים אותם על עקבותיהם חלקם חזרה לפולין או למדינות

הסמוכות, כמו קפריסין. גם אני רציתי לעלות מיד בתום המלחמה אולם חששתי

מהנעשה בארץ הבריטים הערבים והמחתרות. מיד אחרי אישור תוכנית

החלוקה 1947 החלו מהומות ושנה לאחר מיכן פרצה מלחמת השחרור.

עליתי לארץ עם אישתי ושני ילדי משה ויעקב , אביה של אישתי זלמן ואחותה

גולדה.

יצאנו בהפלגה בשנת 1950 באניה "קוממיות" הדרך הייתה קשה האוניה

היטלטלה בין הגלים הרגשנו לא טוב , האוכל היה דל

כעבור שבועיים הגענו לארץ .

בארץ הפיקו לנו תעודות עולים ושלחו אותנו לבית עולים של הסוכנות היהודית

בחדרה. גרנו באוהלים בתנאים קשים הילדים משה ויעקב חלו לעיתים קרובות

פיתחו חום והיינו עסוקים סביב הילדים והפרנסה וחיפוש אחר מקום קבע.

בארץ ישראל פגשתי את משפחתי המורחבת שעלתה לארץ כ 5 שנים לפני

פרוץ המלחמה. אמי, חמש אחיותיי ואח, אח נוסף היגר לארה"ב לפני פרוץ

המלחמה.

המשפחה קיבלה אותנו בהתרגשות רבה ובחיבוקים ובימים הראשונים

התאחסנו אצל אחי הילל ברמת חן. המשפחה התכנסה סביבנו וסיפרנו את

סיפור חיינו במהלך המלחמה.

אביה ושל אשתי ואחותה התגוררו אצל אחותה של אשתי בתל אביב שעלתה

לארץ כנערה חמש שנים לפני פרוץ המלחמה.

בד בבד החלו לבנות את שכונת "קריית ביאליסטוק" ביהוד בעזרתם הנדיבה

מאוד של ילידי העיר ביאלסטוק ושהיגרו לארה"ב בשנות ה- 30 והתבססו שם.

בשנת 1951 התיישבנו בקריה – יחד איתנו רוב שורדי העיר "ביאליסטוק"

והסביבה 250 בתים נבנו בקריה למעננו.

הקמתי בחצר הבית עסק למספוא לבעלי חיים.

לרוב המתיישבים היו משקי עזר ליד ביתם לולים ורפתות. גם לנו היה לול

ורפת בחצר ואני ואשתי עבדנו וטיפלנו במשק הבית.

ביהוד נולדה ביתי השלישית אחות למשה ויעקב.

הילדים התחנכו בבית ספר דתי "במעלה" ביהוד.

הבן "משה" הבכור, נפטר ממחלה בהיותו בן 22 לאחר שירות צבאי מלא

ושירות בקבע. מותו היה שבר גדול למשפחה ולכל מכריו.

לימים נטלתי חלק פעיל בהקמת

אנדרטת זיכרון לזכר הנספים ומאז

הטכסים מתקיימים ברחבת אנדרטת

הזיכרון.

הייתי מיוזמי והקמת בית הכנסת הגדול

ע"ש הרב "שמואל מוהליבר". ביה"כ

פעיל עד עצם היום הזה למען תושבי

הקריה וכל מי שחפץ להתפלל.

ובמהלך כ 20 שנה שימשתי כגבאי בית הכנסת כשאני דואג לניהול התפילות

וכל הלוגיסטיקה באחזקת ביה"כ.

כמו כן נבנה בשנות ה - 50 המאוחרות בית העם לטובת התושבים, כיום נקרא

"היכל ביאליסטוק".

הקמת שכונה "קרית ביאליסטוק" אין לה אח ורע בארץ , שכונה שכל כולה

זיכרון חי וקיים לקוממיות , משואת יהודי "ביאליסטוק" לתקומתם.

לזכרו של אבינו שרגא פייבל כגן(1910-1987 )

אשתו: חיה כגן ז"ל לבית סוקמן ( 1923-2002 )

ילדיו : יוכבד חורש לבית כגן. נולדה 1952 בישראל ומתגוררת בקרית ביאליסטוק

יעקב כגן –נולד 1948 , נולד בפולין ומתגורר בקרית ביאליסטוק

משה כגן ז"ל – 1947-1969 , נולד בפולין והתגורר בקרית ביאליסטוק

כתבה: יוכבד חורש לבית כגן.

"כי מידי דברי בו זכור אזכרנו"

ירמיהו פרק ל"א.